אז כן, מסתבר שזה יהיה בלוג מהסוג הזה.

אני לא יכולה להצביע על רגע מסוים שבו ידעתי שאני שונה, כי מאז שאני זוכרת את עצמי נהגתי לנעול את דלת חדרי, להדליק את הווקמן (כן, היו גם זמנים כאלה), להתכדרר מתחת לשולחן הכתיבה שלי ולנהל את דו השיח שלי עם השדים שלי. העולם שלי געש וסער בדרכים שלא ידעתי להביע החוצה. כי מה כבר ילד בת שש יודעת על העולם?
אבל למדתי שיש ילדות שחולמות על נסיכות ואבירים, ויש ילדות שנלחמות במפלצות שמגרדות, שורטות ופוצעות את קירות החדרים בליבן, מתפללות שלא יפרצו החוצה ושהן מספיק חזקות כדי לבלום את הנורא מכול.

הפעם הראשונה שניסיתי להשתיק את הרעשים הייתה בעזרת אקונומיקה. אני חושבת שראיתי את זה בסרט; האיש הרע הצמיד מטלית לנערה והיא התעלפה. וזה היה הרגע הזה שכה קסם לי; רציתי להתנתק ולהפסיק, ולו רק לרגע, את המלחמה שהתחוללה בתוכי. לא ידעתי מה היה החומר ההוא בסרט, אבל אקונומיקה הריחה לי כמו משהו שמתאים בדיוק למשימה מהסוג הזה.
במבחן התוצאה, קיבלתי רק כאב ראש מזה. קיללתי חרישית את הטמטום שלי, השמדתי את הראיות והלכתי לישון.
המהלך הזה הכתיב את השתלשלות האירועים לאחר מכן, כי קיבלתי אומץ מסוג חדש: היכולת לפלרטט עם המוות. כי הפחד הכי גדול שלי היה דווקא לחיות.

רק שנים לאחר מכן, לאחר בעיות נוספות שייצרתי לאימא שלי ולמשפחה שלי, נשלחתי לאבחון. ברגע זה הבנתי כמה דברים: אני חכמה, בעלת אינטיליגנציה רגשית גבוהה ואני משוגעת, או "משוגעת עם תעודות" כפי שאהבתי לכנות זאת בזמנו. והעולם שבחוץ לא חס, ולו לרגע, על אנשים כמוני. לשדים שלי יש רצונות משלהם, והם לא תמיד תואמים למערכת הערכים החברתית הריאלית. מה שהיה טוב לי, היה רע בעיני אחרים. והמלחמה שהייתה עד לרגע זה עם עצמי ("יצר הרס עצמי מוגבר", אם תרצו), הפכה למלחמה שלי נגד העולם כולו.

אני אריץ קדימה את הזמן ואקפוץ על ניסיונות ההתאבדות הנוספים שלי במרוצת השנים (אשמור אותם לפוסט אחר), אבל בבגרותי סירבתי בתוקף למסגרות כמו הפנימייה שהייתי בה, נוכחות במסגרת השיעורים בתיכון וצבא – ועזבתי את הבית בגיל 17. הרגשתי שהיה לי כבר מושג על העולם ואני לא מתכוונת לחיות על פי החוקים שלו. בדירת החדר שלי יכולתי להגביר את ווליום המוזיקה ולצרוח את הכאב החוצה כאוות נפשי. יכולתי לכתוב בלפטופ שלי את הסודות הכי מעוותים שלי ולא היה מתגנב לו שום חשש שמישהו יקרא ויתוודע אליהם. יכולתי לממש את היצרים שלי מאחורי הדלת שנעלתי מחוצה לה את כל העולם. וכל יום שיצאתי לעבודה או לסידורים, עטיתי את החיוך הכי מזויף שלי, כדי להיראות נורמלית, כדי לחיות, כמו מה שהרגיש לי, על זמן שאול עד שהנפילה הבאה תגיע באופן בלתי נמנע.

בתוך כל המסע הזה, המסע לאהבה היה כנראה ההרסני ביותר. מצאתי את עצמי, ולא פעם, במיטה חולה יותר ממה שיכלו אי פעם השדים שלי לזמן עבורי. עברתי התעללות רגשית ופיזית, שהעצימה את השנאה העצמית שלי, יותר מאשר את השנאה כלפי כולם. נפלתי לתהום עמוקה וחשוכה וכל צלקת שנותרה לי בפנים, ובחוץ, מגרדת ומאיימת על קיומי עד היום. אתם מבינים, בנוסף לכל התסביכים שלי, יש לי גם "תסביכי אבא", שאותו גם אשמור לפוסט נפרד.
אבל אז גיליתי שהיקום יכול להביא איתו גם טוב, כי הוא שלח לי בסופו של דבר אהבה. אהבה פשוטה ובנאלית, משעממת אפילו, שהייתי צריכה יותר מכול.

אז זאת ההקדמה האפלה שלי, לפחות מה שאני מרשה לעצמי לשתף בינתיים, ואני מקווה שנשארתם איתי עד לנקודה זו.

המסע שלי, כך מסתמן, הוא מסע פנימי יותר מאשר מסע פיזי שהחלטתי לצאת אליו בעולם הגדול. כשאמרתי לבעלי שאני רוצה לברוח, לא התכוונתי רק לישראל, למשפחה ולחברים שנשארו בארץ, אלא התכוונתי שאני רוצה לברוח מהעקצוץ הבלתי פוסק שקיים בתוכי. אני עוסקת במילה הכתובה כל חיי וטרם מצאתי את המילים לתאר את מה שאני עוברת בחיי היום־יום שלי. לקום מהמיטה, להביט במראה, לצאת מחוץ לדלת חדר השינה אולי נשמע כמו דברים בנאליים לחלק מן האנשים, אבל עבורי זאת משוכה שאני צריכה לעבור כמעט כל בוקר. אני בוחרת לחיות עם הדיכאון שלי בלי תרופות כי אני רוצה להרגיש את העולם; דרך אוכל, דרך סקס, דרך חיוכים אמיתיים, גם אם זה אומר שלפעמים השדים שלי מוצאים את דרכם להתגנב החוצה בין חריצי האושר.
אבל לפחות אני יכולה לומר שהאושר שלי הוא אמיתי.

בזבזתי כל כך הרבה שנים במלחמה נגד עצמי, שאני לא יודעת מי אני. אני הטוב או הרע בהתגלמותו? אני האור או החושך? אני כל העולם, עולם ומלואו, או חסרת חשיבות בעולם העצום הזה?

אני באמת לא יודעת… אבל החלטתי לעבור את המסע הזה בחשיפה הכי אינטימית שאני מכירה, ללא פילטרים וללא התנצלויות. וזה הצעד הראשון שלי.
אני ניקה, אלת הניצחון, והחלטתי לטרוף את העולם, לטרוף את הטירוף שלי לפני שהוא זה שיכלה אותי.

The post הצעד הראשון appeared first on Nica's Fantasy.

רעיון הנוודות תמיד קסם לי, אולי בגלל שאני מכורת חופשות ואולי בגלל שאני רבע צוענייה… ואולי בגלל שמעולם לא הכיתי שורש. עליתי לארץ בגיל שנתיים מרוסיה, והקבלה לא הייתה… בואו נגיד בעדינות, נעימה, והדרך היחידה שלי להתמודד עם הגזענות, השנאה ואי הקבלה היא פשוט חסימה טוטאלית לכל מה שישראל מייצגת, וישראלים בכלל. זה היה מנגנון ההגנה היחיד שהשאיר אותי שפויה יחסית. זה, והחלום שאצליח יום אחד למצוא מקום שאוכל לקרוא לו "בית", ועדיף שיהיה ביעד אקזוטי, מרגש ורומנטי. והדרך לבית הזה תהיה כרוכה במסע שכולו צועק חופש.

אפשר לומר ששנת 2019 הייתה סוערת למדי עבורי. יצאתי לירח דבש בניו זילנד, סיימתי לכתוב את התזה שלי (ונהניתי מכל רגע במחקר ובכתיבה) וקיבלתי זכאות לתואר השני (מאסטר ניקה בשבילכם) – ובד בבד קיבלתי את ההחלטה לקחת הפסקה, לאחר שבע שנים ארוכות מאוד, מהלימודים. אך השינוי הגדול ביותר, אם אהיה חייבת להודות בכך, הוא ההבנה שעוד רגע ממש אגיע לגיל 30. אז נכון, אני עדיין בת 29 אבל ההבנה שזאת השנה האחרונה שלי בעשור היחסית ילדותי שלי, הקדימה את משבר גיל ה-30 שלי בשנה.

אני לא אדם שנוטה להשוות את עצמו לאחרים, אבל הרגשתי שהסביבה שלי חיה במרוץ שאין לי שום סיכוי לנצח בו. בחיי, לפעמים זה הרגיש לי שאפילו להם אין מושג אחר מה בדיוק הם רצים. ואם זאת ההגדרה לאושר – אני לא מעוניינת בו. ובדיוק בגלל זה החלטתי להוציא את עצמי מהמשחק המגוחך הזה.
אוקיי, היו מספר רגעים בחיים שלי שלא האמנתי שאתחתן, אני מודה בכך, אבל זה קרה. והינה מצאתי את עצמי במצב שבו ידיים ממשיכות להתהדק על הגרון שלי שנקרא "אז מתי ילדים?". בדיעבד, אם הייתי יודעת ששני הדברים הללו מגיעים כעסקת חבילה, הייתי משנה את הבחירות שלי… אני חושבת שאעצור כאן וארצה להקדיש לנקודה הזאת פוסט בפני עצמו. כן, סיבוך הוא שמי השני, אני יודעת.

בנקודה זו עבדתי מהבית כבר תקופה אבל רק בשנה האחרונה גם הפכתי לעצמאית. בלי בוס שמכתיב לי מתי לעבוד ואיך, ולראשונה הבנתי חופש מהו. סיגלתי לעצמי שגרה שהרגישה די נוחה בהתחלה, אבל בהדרגה הבנתי שהימים עוברים מבלי שעשיתי שום דבר משמעותי בחיי, שמצאתי את עצמי בגיל 29 מפקפקת בכל מה שנתפס בעיניי יציב עד כה.
ולכל זה תוסיפו גם את יוקר המחיה. איכשהו כל יציאה מהבית, לכאורה תמימה, הייתה מסתכמת בשווי של כמעט שבוע עבודה. ועל מה? על כלום. קצת אוכל, בילוי קצר של שעה ומשהו לפינוק העצמי. הדבר היחיד שנותרתי איתו מימי היציאות הללו הוא תחושת תסכול מלנכולית. מיותר לציין שבהדרגה גם הפסקתי כמעט לחלוטין לצאת מהבית, מבודדת את עצמי יותר ויותר מן העולם, נשארת רק עם עצמי ועם נבואה שנועדה לממש את עצמה.

השדים שלי זיהו את הפגיעות הזאת, והחליטו לשחק לי שוב בראש, דבר שהפכו לאומנות של ממש. העובדה שהתחלתי לחיות חיים נפרדים מבעלי באותו הבית לא תרמו למצב והפכו את הבדידות לכמעט בלתי נסבלת. הרגשתי אותם זוחלים, מחטטים ושורטים את הפנים שלי, שמעתי אותם רוקמים מזימות, לוחשים לי לצאת לשחק איתם, לוחשים לי להיכנע. כל מה שרציתי זה להתכסות מתחת לשמיכה ולא לצאת משם לעולם, כשאני ממשיכה למלמל לעצמי מנטרות לחיזוק עצמי, כדי למצוא את השפיות שלי בערפל הכבד הזה, לאט־לאט טובעת בטירוף שלי… ללא יכולת למצוא את היציאה או לשתף מישהו שיבין את המערבולת שנקלעתי אליה.

חשוב לי שתבינו שאני לא מאשימה אף אחד, במיוחד לא את בעלי, שלא שמע את הזעקה שלי. במרוצת השנים הפכתי למומחית של ממש בהסתרת הסוד שלי. למדתי למצוא לכל דבר הסבר רציונלי להתנהגויות המוזרות שלי. מבחוץ אנשים קראו לי "אדם קר", או מרוחק לזרים, כי אני תמיד נתפסת כאדם פרקטי כל כך, מחושבת כל כך ושקולה. אני כבר לא הילדה ההיא שפועלת על פי רגש, כי לרגש כבר אין מקום בעולם שלי. הרגש שלי מכלה אותי, מאיים להשמיד את כל מי שסובב סביבי יחד איתו. ואני? אני כבר בוגרת והפסקתי לשחק במשחקים המעוותים של השדים שלי.

אבל בדיוק ברגע הזה הגוף שלי הגיב ועורר את מנגנון ה-fight or flight שלי.

הושבתי את בעלי לשיחה ואמרתי לו שאני רוצה לצאת למסע: "אני בת 29 ועוד לא ראיתי את העולם. ההורים שלך רוצים שנביא ילדים, ואני לא רוצה אותם. אני בעצמי רוצה להיות ילדה, עוד לא מיציתי את כולה. אני רוצה לברוח מהמציאות, כי לא בטוח שאני רוצה שזו תהיה המציאות שלי. אני לא מרגישה שיש לי בית, שיש לי שורשים, וכרגע, יש לי רק אותך. אני יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה אבל אין לי אומץ להתחיל לחיות את החיים שלי. אני רוצה שתחיה איתי, אני רוצה שנצא למסע."

אז אמרתי… והוא אמר כן.

אבל השדים שלי, תחמנים כמו שהם, עקבו אחריי גם לפה.

The post הצעד השני appeared first on Nica's Fantasy.

אחד החלומות הגדולים שלי הוא לכתוב. ואם לשים דברים בפרופורציות, זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. זה הפוסט הראשון שלי שאני כותבת בזמן שאני יושבת בבית קפה יפהפה (יקר להחריד, אם יש לציין), בעיר הכי יפהפייה (לדעתי) סנט פטרסבורג, רוסיה, שהתכסתה הבוקר בלבן ומגשימה את החלום שלי בין השורות הללו.

תמיד חשבתי שהאומנים הכי גדולים יוצרים אומנות שבאמת מצליחה לעמוד במבחן הזמן כי יש להם נפש מיוסרת. נפש שמצליחה לבוא לידי ביטוי באמיתות שלה. אני לא יודעת אם זו הייתה נבואה המגשימה את עצמה, ובטח שאיני חושבת שאוכל אי פעם לעמוד לצידם של אומנים שכאלו, אבל היי, בחורה יכולה לחלום.

הספרים מאז ומעולם היו מקום המפלט שלי מהכול, בעיקר מהשדים שאיימו לכלות את נפשי. הספרים השאירו לי מקום בנפש ובדמיון שלא הוכתם על ידי מחשבות אפלות שלפעמים מצליחות להפוך אפילו את הבטן שלי. הם סיפקו לי בריחה מהמציאות, אהבה שיכולתי רק לחלום עליה, להגיע למקומות שלא העזתי לחשוב שאגיע אליהם, בתקופות שאף אחד מהחיים לא היה עד להם.
הם היו השפיות שלי במהלך החרמות שעברתי, הנחמה שלי בתוך הבדידות שאפפה אותי וההיאחזות שלי בעצמי.

בפוסט הקודם גיליתי לכם שאני חכמה. עד כמה חכמה? הלימודים עד התיכון באו לי בקלות. זכיתי מקום ראשון באולימפיידת הלוגיקה האזורית, סיימתי תיכון עם הצטיינות יתרה, התחלתי לימודי משפטים בזמן התיכון ואפילו קיבלתי הצעה למלגה באיטליה. אבל כל זה בא לי בכזאת בקלות, עד שהשיעמום גבר עליי. הרגשתי שלמערכת החינוך אין דבר להציע לי ולהגשמה העצמית שלי. התחלתי להבריז משיעורים, נשרתי מכל מה שאינו נחשב בגדר חובה לקבלת תעודת בגרות והעדפתי במקום זאת לצאת לעבוד ולהרוויח כסף. המשפחה שלי חשבה שאהיה ביג שוט באיזה מקצוע יוקרתי נחשק, אבל האמת שזה לא קסם לי בכלל, ובעיקרון אמרו לי: "אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים." בשלב הזה חשבתי שלא אמשיך ללימודים גבוהים, כי פשוט לא ראיתי טעם בזה.
לאחר סיום התיכון, בגיל 17, החלטתי לצאת מהבית לעצמאות. לא ידעתי מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, אבל לא היה לי ספק שרציתי שליטה. שליטה על החיים שלי, על ההחלטות שלי, על ההצלחות כמו גם על הכישלונות, ובעיקר שליטה בשדים שלי; הרצונות והדחפים ההרסניים שלי.

במשך חמש שנים חייתי בשגרה מסוכנת של עבודה-בית-עבודה. נלחמת לסגור את החודש, כשאני מוותרת על מותרות, וכך גם לפעמים על הכרח. וזה לא היה הרעב ללחם ששבר אותי, אלא ההבנה שאני לא חיה בכלל, ההבנה שמה זה משנה אם איפרד מהעולם הזה… השדים שלי כמעט הכניעו אותי אבל אז עברתי תאונת דרכים. תאונת פגע וברח, יותר נכון. מהדבר הנוראי הזה צמח אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. קיבלתי כסף, והרבה כסף. כסף שהחלטתי להשקיע בעתיד שלי ובחיים שלי.

בנקודה זו הבנתי שסלדתי כל כך מלימודים כי אנשים ציפו ממני לדברים שבכלל לא הייתי מעוניינת בהם. פחדתי להיקבר בקריירה שלא תורמת לנפש שלי ולמיצוי העצמי שלי מלבד ריפוד חשבון הבנק, פחדתי ללכת לאיבוד בשגרה, פחדתי להיות אפורה כמו רוב החברה. הייתי צמאה לצבע, רציתי ללכת בדרך שחלמתי לסלול לעצמי כדי להישאר נאמנה לעצמי ולהגיע לאיזשהו יעד לא ברור שנקרא "אושר". ואם אנחנו עוסקים בכנות, עד היום אין לי מושג למה הכוונה ומהו בדיוק אותו יעד מדובר.

וזאת הסיבה שהחלטתי ללכת ללמוד את הדבר הכי אהוב עליי – ספרות.

ובניגוד לכל מה שהכרתי בלימודי התיכון, באוניברסיטה היה לי חופש כמעט אין־סופי לבחור מה ללמוד, מתי ועל מה לכתוב. ובעיקר, עודדו אותי להביע את דעתי, ועדיף כמה שיותר בקול. מדהים.
איפה הייתם כל חיי?
למדתי שהדעה שלי לגיטימית, רלוונטית, חשובה ויצירתית. זה הניע אותי לחקור אפילו יותר, שאלתי שאלות ותרתי בחיפושים אחר התשובות.
הרעב שלי לידע רק גדל לאורך השנים וההשקעה הוכיחה את עצמה; קיבלתי תואר ראשון בהצטיינות עם פידבקים מהממים מהמרצים שלי על העבודות שכתבתי. מהממים כל כך, שהחלטתי להמשיך לתואר שני כי הרעב שלי לידע לא ידע שובע.

בתואר השני הרגשתי בוגרת יותר, אמיצה יותר והחלטתי לכתוב על מי שאני, במעין מסע של חיפוש עצמי. ולמרות שהתאהבתי באוניברסיטה הפתוחה, כי כשמה כן היא, שהייתה הכי ליברלית שיש, נתקלתי בקשיים באוניברסיטת ת"א. הרגשתי שהגעתי למוסד שמרני יותר, נוקשה יותר, שלא אוהב אנשים כמוני, שלומדים לתואר שכל תכליתו לערער בכול.
אבל לא נכנעתי ועמדתי מאחורי הבחירות שלי והאמת שלי, ונלחמתי. נלחמתי כי הספרות בארץ קמה מהאסכולה הרוסית, שהמשורר הלאומי שלה הוא רוסי, אבל עם זאת היא גם שמה לעצמה יעד למחוק כמעט לחלוטין את הבסיס שלה. נלחמתי בשיניים כדי למצוא מנחה כדי שאוכל לעמוד בדרישות שלהם כדי לכתוב על הילדות שלי, על הזיכרונות שלי, על המהות שלי – סיפורי עם רוסיים. ואתם יודעים מה? בסופו של דבר גם ניצחתי.

בחרתי לשתף אתכם בתזה שלי, שמבטאת את המלחמה האישית שלי למען הזיכרונות מרוסיה. את רוב הספרים הזמנתי מאמזון, חקרתי ברוסית עם הצקות בלתי פוסקות כלפי אימא וסבתא שלי בשאלות ותהיות, בעיקר כדי להבין עולם שלעיתים הרגיש לי זר, אך גם מאוד מוכר. מקווה שתשמרו על זכויות הקניין הרוחני.
תיהנו, ואשמח לשמוע הערות והארות:
 Breaking the Myth:
Ambivalence in the mythological figure Baba-Yagaהורד

אז כן, בחרתי ללמוד מקצוע שלרוב מקבל המון זלזול מהחברה הישראלית, מקצוע שנתפס בעיני רבים לנחות יותר ממקצועות ריאליים. מקצוע שהרבה היו שמחים לפסוח עליו בבחינות הבגרות וחיכו בקוצר רוח לשים את הפרק הזה מאחוריהם. איבדתי את הספירה מכמות הפעמים ששאלו אותי בהרמת גבה: "מה תעשי עם זה?". בניגוד לשאר המקצועות, ספרות לימדה אותי אמת. היא הרחיבה לי את העולם והוכיחה לי שאין גבול ליכולות שלי, הן ברמה המנטלית והן ברמה המעשית. הצלחתי לנתב את הידע שלי לחיים שמאפשרים לי חופש בדמות של נוודות דיגיטלית בעולם. אני עובדת עם כל מה שקשור למילה הכתובה, ואני יכולה להעיד על עצמי שאני טובה בזה, אפילו מאוד. כרגע אני עובדת בתחום הפקת הכתוביות, אבל הצעד הבא שלי הוא להיכנס לעולם הוצאות הספרים… ואולי, אם אעז מספיק, להוציא לאור יצירות שלי.

אם יש מסר בכל הדבר הזה, אני באמת מאמינה שהבסיס שלו הוא כנות. כלפי אחרים, אך בעיקר כלפי עצמכם. לחיות חיים צבועים של הליכה עיוורת עם הזרם זו לא כנות. להיכנע ללחצים מצד החברה והסביבה הקרובה, ולתת להם להכתיב לכם את דרך החיים שלכם זו לא כנות. לתת לאחרים להכתיב לכם מה האמת שלכם זו לא כנות. תשאלו את עצמכם כל יום: "האם אני חי איך שאני רוצה? והאם אני כן עם עצמי כשאני עונה על השאלה הזאת?". בחיי, אנחנו חיים רק פעם אחת, ואם אתם לא מאמינים בגלגול נשמות כמוני, זו ההזדמנות היחידה שלכם לחיות.
אני לא מאמינה שיש דבר כזה שנחשב "נחות" מאחרים, למדתי לשמוח בחלקי ולהרגיש על פסגת העולם כשאני עוסקת במשהו שאני באמת אוהבת, שמביא לידי ביטוי את היכולות שלי ואת האני העצמי שלי.

לשחרר את הפחדים זה אחד הדברים הכי קשים שיש, מי כמוני יודעת, אבל חייבים להתחיל עם משהו, גם אם הוא נראה כמו צעד סתמי. כתבו לכם בפתק מה החלום הכי נועז שלכם, וכשתהיו מוכנים – תגידו אותו בקול. מבטיחה לכם שהדמיון יצית את הפעולה שלכם מהנקודה הזאת.

עד לפעם הבאה, תזכרו:

If you can dream it, you can do it

WALT DISNEY

The post הצעד השלישי appeared first on Nica's Fantasy.

כשפתחתי את הבלוג, חשבתי שאכתוב כאן מדי יום, אבל אני אף פעם לא יודעת באיזה מצב רוח אקום בבוקר. יש לי המון פנים, את חלקם הייתי רוצה לראות יותר, ואת חלקם פחות. וכמו הציטוט שבחרתי היום – כל יום אני בוחרת מחדש אם להתעסק בחיים או במוות.

במהלך החיים שלי ספגתי הרבה מקרי בריונות בגלל כל מיני סיבות (או תירוצים, אם תרצו), אחת מהן היא בגלל "עדינות הנפש" שלי (לדעתי זה שם נחמד יותר ממחלת נפש). קיבלתי תגובות שאני רק מחפשת "צומי", שאני מזמנת צרות ובכלל לא כדאי להתעסק איתי ועדיף פשוט לרכל מהצד. למען ההגינות, כנראה שבאמת חיפשתי תשומת לב, אך יותר מכול חיפשתי הבנה ומקור לנחמה.

החברה שלנו לא בדיוק אוהבת לדבר על זה, ואולי אפילו מעדיפה להדחיק את הנושא ככל שניתן, וזאת אחת הסיבות שהחלטתי לחשוף את מה שעובר עליי ולהכיר לכם את העולם שלי ואת השדים שחיים בתוכי. כדי שאנשים כמוני יוכלו לדעת שהם לא לבד, שאולי גם הם יוכלו למצוא מקור כלשהו לנחמה מזה. והאמת? אני לא מתביישת במי שאני, אבל אני כן פוחדת, אפילו מאוד, להיות כה חשופה לפגיעה ולבריונות. לאנשים קל להעביר ביקורת, הם בטוחים שהם יותר חכמים מכולם, מבלי שיהיה להם שמץ של מושג על מה הם מדברים. כמובן שאני בעצמי לא חפה מכל זה, אבל אני יכולה לומר שכן למדתי על בשרי כמה מילים יכולות לפגוע, כשאני בצד הפוגע.

אחת התגובות שגרמה לי להתכווץ הייתה דווקא של בעלי. נתתי לו לקרוא את שני הפוסטים הראשונים שלי והוא אמר שהוא מרגיש מיותר. כאילו היה מצופה ממני לפנות אליו או להיפתח בפניו עם כל הדברים שכתבתי, והוא בפתרון קסם כלשהו היה מציל אותי. וכנראה שהפואנטה של כל הדבר הזה התפספסה לגמרי. כי לשם שינוי, זה לא קשור לאף אחד אחר חוץ ממני. הבלוג הזה הוא לא קריאה לעזרה ולא מגיע ממקום של לחפש רחמים או מילה טובה. אני כבר הרבה אחרי השלב הזה. זה המקום שלי להקיא את מה שאני מחזיקה בפנים כבר אלוהים יודע כמה זמן, להגיע לתובנות עם עצמי, ולעבור עם עצמי תהליך שאני לא מצליחה לעבור כשאני מנסה לאטום את הרעש שלי בפנים. החיזוק שלי מתקבל כבר מעצם העובדה שאני מקבלת את האומץ לכתוב על זה. אבל אני לא מחפשת מישהו חיצוני שיעזור לי עם המסע הזה, כי רק אני יכולה לעשות זאת. כן, לפרוק בפני מישהו אחר זה עושה טוב לפעמים, אבל זו לא תרופה למה שאני חווה. כן, זה נחמד שיש קוראים שיכולים להביע דעה ואולי להאיר על משהו שאני לא מצליחה לראות כשאני מוצפת בתוך כל זה. אבל למדתי, כחלק מההתמודדות שלי, שרק אני יכולה להשתלט על השדים שבי. אני מקבלת את העובדה שיהיו ימים שאני איבלע בכל השיגעון הזה, אבל כשאני מסתכלת על התמונה הגדולה; זה שווה כדי שאקבל ימים שאותם אוכל לחוות באמת. מבחינתי, אין דבר שבעלי, אימא שלי, האחים שלי, החברים הכי קרובים אליי או כל אדם אחר בעולם יוכלו לומר כדי להוציא אותי מהמקום האפל שלי. כי זה פשוט חלק ממני, ממי שאני. ורק לי יש את הכוח למשוך את עצמי משם.

ואני באמת לא מבינה למה זה התקבל כדבר שלילי. כי בעיניי, גם אם אכתוב על הדבר הכי נורא שקרה לי, הוא טוב. אני רק עולה שלב בקבלת אומץ חדש ובקבלת העצמי, ואם אני מצליחה לעשות צעדים עצומים שכאלה, הצעדים בחיים האמיתיים יהיו משחק ילדים עבורי. כמובן שזה לא סותר את העניין שיש לי עדיין צעדים שאני מתה מפחד לעשות, אבל אני מאמינה שגם זה יגיע כשהזמן יהיה נכון. כל חיי עצרתי את עצמי מלחיות, אני נמצאת במקום שהרבה חולמים להיות בו ועדיין, אני מוצאת את עצמי מנהלת מלחמות פנימיות שהורגות אותי. אז אני מניחה שכל הפואנטה בזה היא שהגעתי עם עצמי למסקנה שכדי לחיות כמו שצריך שם בחוץ, אני צריכה לעשות קצת סדר בקופסה, והכתיבה מעניקה לי את הכלים האלה.

מצד אחד, אני מתה לספר לכם על ימי הכיף שלי בעיר סנט פטרסבורג ועל ההיסטוריה המדהימה של העיר, ומצד שני, כשאני יוצאת לימי הכיף האלה לבד, אני מדחיקה אין־ספור מחשבות שליליות ותסכולים, דברים שאני אפילו לא יודעת איך להעלות אותם על הכתב, ואז הכול פשוט מתערבב לי למין תחושה בלתי מוסברת. וזה פשוט לא מרגיש לי נכון לכתוב על כך.
החיים לא מושלמים, החיים שלי בפרט לא מושלמים, ואין לי כל כוונה לצייר אותם כך, במיוחד לא כאן. כאן החלטתי להיות כנה, במיוחד עם עצמי.

מרוב בלגן בראש כבר הלכתי לאיבוד עם עצמי ושכחתי למה באתי לכאן ועל מה רציתי לכתוב. ובכל זאת, החלטתי לא למחוק את הפוסט, או לזרוק קובץ נוסף לטיוטות. קצת מביך שיש לי יותר טיוטות מפוסטים שפירסמתי.
אולי זה הצעד שמשקף היטב את ההליכה שלי לאיבוד בהחלטה אם להתעסק בחיים או במוות.

מחר אחותי הקטנה מגיעה לביקור. עשרה ימים של תיירות הארד קור, הזדמנות קצת לשחרר וליהנות, ולנער קצת את המערכת.
האמת, אני ממש מצפה לזה כי ההחלטה שלי לימים הקרובים היא לגמרי להתעסק בלחיות.

עד לפעם הבאה.

The post הצעד הרביעי appeared first on Nica's Fantasy.

הפרויקט של עידן רייכל – אם היית רואה

החלטתי להקשיב לעצתו של אחד הקוראים שלי וללכת על הכול. תודה לך על החיזוקים.
את כל מה שלא אצליח לכתוב, אני מקווה שהשיר הזה יצליח למלא את החורים. השיר המקולל הזה הוא הטריגר הכי גדול שלי, ובזמן הכתיבה אני נאלצת להתעמת איתו.

כתבתי לאבא שלי אין־ספור שירים, מכתבים ומה לא, אבל למתים אין תיבת דואר והוא עדיין רודף אותי בחלומות, בערות, באפלה ובכל רגע משמח בחיים שלי, מזכיר לי ללא הפסקה שאני היא זו שרצחה אותו. כי אני הילדה של אבא שלי, שהוריש לי את השדים שלו, ובסוף התברר שאני השד הנורא מכול שלו. והוא מחזיר לי באותו מטבע; צד אותי בין כל נשימה, דוקר כשטוב, ובעיקר דואג גם לסובב את הלהב כשרע.

אפשר לומר הרבה דברים על אבא שלי, שבעיקר אפשר לתמצת אותו כ"הוריקן" בחיים שלי; נטש אותנו בלי כלום, הסיר אחריות מהילדים שלו, מילא היה עבריין אבל עירב גם אותנו עם ענייני העולם התחתון ועוד כמה אנקדוטות משעשעות, אבל זה לא העניין. על כל אלה סלחתי, את כל אלה קיבלתי. קרן האור שלי הייתה בשעה 11 בשבת בבוקר כשאת השיחה השבועית שלו מהכלא הוא בחר לעשות אליי.

עד גיל 15 חייתי עם חסר. אבא שלי עזב אותי בילדותי כשעלינו לארץ. ואני? אני ידעתי שאני ילדה של אבא בלי אבא. מפנטזת על אבא כזה שאוהב את הילדה הקטנה שלו, אוסף אותה מהגן וסוחב את התיק הוורוד הקטן שלה על גבו. אתם בטח מכירים את התמונה הזאת… שנאתי אותה. כעסתי שאני לעולם לא אזכה לקשר כזה. בעיקר הרגשתי שיש איזה חלק של פאזל שחסר בי, שאני לא יכולה להיות שלמה בלעדיו.

בגיל 15 אבא שלי יצר קשר עם אימא שלי. היא סיפרה לי איך הוא עזב אותנו ונתנה לי את הבחירה האם לפגוש אותו. פייר? פחדתי. כעסתי עליו ובעיקר לא הבנתי למה ואיך עושים את מה שהוא עשה. ובכל זאת, בחרתי לפגוש בו. את רגע המפגש קשה לי לתאר במילים, במיוחד כשבפעם הראשונה הבנתי כמה כוח יש דווקא במחסור במילים.
אני זוכרת שרבתי עם אימא שלי בדרך לתחנה המרכזית בת"א, אין לי מושג על מה, אבל זעפתי והייתי חסרת מצב רוח. כשאבא שלי חיבק אותי, הוא אמר לי: "אל תכעסי על אימא שלך. לא צריך לריב." הרמתי אליו את עיניי ושאלתי מאיפה הוא יודע שרבנו, הוא ענה: "כי את בדיוק כמוני."

את בדיוק כמוני.

אין יום שהוא לא רודף אותי עם המשפט הזה. אם אני בדיוק כמוהו, גם סופי יהיה כמו סופו?

הוא תמיד היה אומר לי שהוא ואני שונים, שלאנשים אחרים אין את היכולת להבין אותנו. שאנחנו נולדנו מיוחדים. ומה שגרם לי להרגיש פעם באמת מיוחדת, היום אוכל אותי מבפנים. כמו זפת שאי אפשר להיפטר ממנה. גורם לי לרצות לקרוע את הבטן שלי בציפורניי ולשפוך הכול החוצה. יש בתוכי זוהמה שאני לא מצליחה לנקות. ולא משנה כמה חתכתי את עצמי, כמה רחוק הגעתי, לחטט אל מעבר לשכבת השומן של העור, לא הצלחתי להגיע ללכלוך הזה. בניגוד למה שאנשים חושבים, הצלקות שלי לא מעידות על כאב, אלא בדיוק ההפך, הן מסמלות כהות חושים בלתי נסבלת, תחושת כישלון פתטית. לא, אבא, טעית. אני לא מיוחדת. אני מקוללת.

אבא שלי ידע איפה ללחוץ עליי, כי אבא שלי ידע מה לוחץ עליו. הוא ידע כמה אני רגישה, כמה אני כמהה, כמה אני נזקקת לחיבוק גדול שרק הוא יכול לתת, רק שלא ייעלם לי שוב, רק שלא אחווה עוד נטישה, עוד דחייה.

רק שאבא שכח שאני בדיוק כמוהו.

החלטתי שהקשר עם אבא שלי לא בריא לי. כל פעם שביליתי איתו, הרגשתי שאני נשאבת לעולם מקביל, עולם מושלם של פיות והבטחות, לליטופים וחיזוקים שאין שום דבר רע בלהיות משוגעת, שזו ברכה. רק כדי להתעורר למוחרת ולגלות שהכול שקרים. הכול רק הבטחות כוזבות. שהוא מטריף לי את הדעת, שאני מאבדת אחיזה במציאות. שכל חזרה לחיים האמיתיים הופכת קשה יותר ויותר. וכך היה שוב ושוב ושוב. החלפתי מספרי טלפון וניתקתי קשר כמה פעמים. בכל פעם הוא היה מתקשר לאימא שלי ומספר שהוא מאושפז, שהוא גוסס, שלא נותר לו עוד הרבה זמן רב לחיות והוא רוצה להיפרד, הוא רוצה להוריש לי משהו. נשבר לי הלב כל פעם מחדש לחדשות האלה, המחשבה שאבא שלי ימות, שאבא שלי שוכב חולה במיטה בבית חולים והוא לבד. וכל פעם מחדש התבדיתי.

עד שיחת הטלפון האחרונה שלנו.

בפוסט האחרון שיתפתי שאני יודעת היטב כמה למילים יש כוח. בשיחת הטלפון הזאת המילים שלי רצחו את אבא שלי.
הזעם מההבנה שהוא שיקר לי שוב השתלט עליי, כילה אותי ויריתי לעברו את כל הטינופת שאגרתי בתוכי. חדורת מטרה לשים לזה סוף. לשים לו סוף.

הלוואי שתמות. תעשה טובה לכולנו ופשוט תתאבד. רק זה מה שבאמת יעשה אותי מאושרת.

יַלְדָּהּ שֶׁל אַבָּא/ ניקה

יְלָדוֹת גְּדוֹלוֹת לֹא בּוֹכוֹת
וַאֲנִי
כְּבָר לֹא יָלְדָה
וְלִי
כְּבָר אֵין אַבָּא

למוחרת בבוקר קיבלתי טלפון ובישרו לי שהוא התאבד. הוא היה חולה סוכרת והוא הזריק לעצמו מנת יתר של אינסולין. בת זוגו לשעבר סיפרה לי שהוא היה שרוי בדיכאון קשה בתקופה האחרונה של חייו. לא מזמן העירייה החרימה לו את הכלבים שלו והוא הרגיש הכי לבד בעולם. הוא פנה אליי בבקשה לעזרה ואני במקום לעזור, דחפתי אותו מהצוק. פשוט לא הצלחתי לצאת מהאגואיזם שלי ולקרוא אותו, הרי אני בדיוק כמוהו – וכשאני רוקעת ברגליים הכי חזק, אני בעצמי זועקת לעזרה.

עם כמה שאמרו לי שזו לא אשמתי, וכל אחד עושה את הבחירות שלו בחיים, זה לא עזר.
לפעמים אני מצליחה לשכנע את עצמי, לאחר תהליך של שנים, לשחרר קצת את האשמה ולנסות להבין את זה ממבט טיפה יותר בוגר, ולפעמים זה פשוט מצליח להתגנב ולכרסם את דרכו חזרה פנימה.
ואם אעז לפנטז על אבא שילווה אותי לעבר החופה, אם אעז לחשוב על החיבוק שלו, על החיוך שלו כשהייתי רצה לקראתו, על כמה שהוא בעצם קיים בתוכי, אני נשברת. מתנפצת לאלפי רסיסים של מי שהייתי פעם, לפני הסיוט הזה.
אני לא יכולה לכתוב את הצעד הזה מבלי לבכות, כשתחושת בחילה נוראית אוחזת בי. לכתוב ולמחוק, לתקן טעויות הקלדה כי הידיים שלי רועדות.

ואני לא מפסיקה לחשוב – מה היה הטעם בכל זה?! הבטחת לי שתשמור עליי והדבר היחיד שלא הצלחת לעשות זה לשמור על עצמך מפניי! אתה בחרת בדרך הקלה! והשארת אותי להתמודד השיט הזה שלך! עם השיט הזה שלי!

אני ממשיכה לשכנע את עצמי שאם אמשיך לדבוק בשקר הזה שהתגברתי עליך, בסופו של דבר אאמין בו
אז זה הצעד החמישי שלי; לחשוף את השד הכי גדול שלי – לא התגברתי עליך. האשמה, הבושה, האבל, הכאב – אבא, כל זה לא עבר לי. אני לא אתגבר על זה בחיים. אני לא אתגבר לא עליך ולא על מה שהיינו יכולים להיות. ואולי זה מה שהורג אותי יותר מכול. מה היה יכול להיות…

אבא, למה נטשת אותי שוב? רק שהפעם לא תוכל להתחרט ולשוב אליי.
אני זו שצריכה לחיות עם הבחירות שלך. עם כולן.

The post הצעד החמישי appeared first on Nica's Fantasy.

וזה בדיוק מה שקרה.

בחודש האחרון הראש שלי עמוס במחשבות על הכול בערך.
אחותי הקטנה הגיעה לביקור, שאין לי מושג איך לסכם אותו. קיוויתי שאולי תהיה לי חברה נוספת, אבל זה לא קרה. חשוב לי שתבינו שאני אוהבת את אחותי, אבל משהו פשוט לא קיים שם, עם כל הרצון שיהיה.
שיחות עם חבר טלטלו לי קצת את הקופסה בכל מה שקשור לתפיסת העולם שלי לגבי מושגים שאני מוצאת כהכרחיים לשפיות שלי.
וכנראה החלק הכי קריטי הוא שהקשר שלי עם בעלי נובל כמו זר הפרחים שקיבלתי ממנו, שבחרתי להשאיר מחוץ למים כי החתולים שלי לא מפסיקים להפיל לי את האגרטל ולשפוך את המים. 

אז בחרתי בשתיקה.

אני לא יודעת אם זה באמת מעניין מישהו ולמי בדיוק אני כותבת את זה, לכם או לי, אבל אני מרגישה שמשהו חסר.
וכשאני חושבת על זה לעומק, אולי בעצם כלום לא חסר, ואלה החיים…
וכשאני חושבת על זה יותר לעומק, אם אלה החיים, למה אני מתעקשת לחיות אותם…?
וכשאני חושבת על זה עוד יותר לעומק, אני נכנסת למקומות אסורים ומסוכנים.

אני בסדר, אני בסדר, אני בסדר…

אז אני בוחרת בשתיקה.

אל תדאגו, זו לא קריאה לעזרה. הכול לגמרי תחת שליטה, אני לא בעסק הזה מאתמול.
זה רק ציוץ לומר שאני עדיין כאן. עדיין אני. רק מחכה לאיזושהי תובנה שתנער אותי מהריק הזה שאני נמצאת בו כרגע.

כי יהיה בסדר, נכון? חייב להיות בסדר.
רק לי יש שליטה על החיים שלי, חשוב לזכור. בחרתי בזה כצעד השישי שלי, כי אולי זה הדבר הכי חשוב שאני צריכה לזכור.

אני שומעת את השיר הזה הרבה לאחרונה. הוא משלים את כל השתיקות שלי לאחרונה:

עד לפעם הבאה.

The post הצעד השישי appeared first on Nica's Fantasy.

הצעד שהחלטתי לעשות היום עוסק בהחלטה שלי באל־הורות. ולמה בחרתי דווקא בצעד הזה? כי די נמאס שכל הזמן אומרים לי "בסדר, זה עוד יבוא לך." מצד אחד, אני צעירה מכדי להחליט ויש לי זמן, ומצד שני, אני מתקרבת לגיל שזה יהיה מאוחר מדי ואני צריכה להזדרז. סך הכול הגיוני.

אז אחרי גל החתונות שפקד אותנו בשנים האחרונות, הגענו לשלב הזה שכולם התחילו להביא ילדים לעולם. ואם עוד איכשהו עמדתי בקונפורמיות בנושא החתונות, אני מוצאת את עצמי חריגה כשאני צריכה להמשיך להסביר את עצמי בנושא הילדים כי זה הקו האדום שלי.

אולי תופתעו לשמוע, אבל יש אנשים בעולם שלא מעוניינים להביא ילדים לעולם מתוך בחירה. וכן, חלק גדול מכך הוא ההבנה שאני אגואיסטית לחלוטין. אבל אני לא רואה בכך שום דבר שגוי.

אז זה הצעד השביעי שלי, לשתף אתכם למה החלטתי לא להיות אימא גרועה. ולמה ההחלטה הזאת עושה אותי מאושרת.

תבינו, בתור מי שחיה עם שנאה עצמית הרסנית, לקח לי המון זמן כדי ללמוד איך לאהוב את עצמי. ועד היום אני צריכה להילחם כדי להזכיר לעצמי את זה. ולאחר אין־ספור פלרטוטים עם המוות, הצלחתי להבין בדיוק איך אני רוצה לחיות את החיים שלי, כי הבחירה לחיות היא רק בידיים שלי. ואם אני כבר הולכת על זה, אז אלך עם זה עד הסוף, בתנאים שלי.
והנגזרת של זה, זה שלעולם לא אוכל להתמסר למישהו עד הסוף. בעלי קיבל את העובדה שהוא יכול לקבל ממני רק 80 אחוז (הערכה נדיבה למדי). אפילו כשחזרנו מירח הדבש שלנו לאחר חודש, אמרתי לו שאני אוהבת אותו אבל אני לא מעוניינת לבלות איתו כל כך הרבה זמן. אז כן, אני לא מעוניינת לחיות את חיי בשביל מישהו אחר, גם אם הוא יצא מתוכי והוא מהות ההגדרה של "נפלאות הבריאה".

אני אוהבת את הלבד שלי. אני חייבת את הלבד שלי. אני חייבת להשאיר את העולם שלי, שלי בלבד. וזה, לא נתון למשא ומתן.

בנוסף, אני חייבת שליטה בכל אספקט בחיי, גם בתוך ההגדרה שלי ל"חופש".

ואולי הדבר הכי חשוב הוא שאני האדם הכי חסר סבלנות שאני מכירה.

אז בעצם סיכמתי את עצמי בתור אגואיסטית חולת שליטה וחסרת סבלנית. אה, ואני דיכאונית. תוסיפו לכל הסיפור הזה גם דיכאון אחרי לידה שסביר להניח שיגיע. כי גם עליו לא מדברים, כי ממנו מעדיפים להתעלם.

ובכלל, אני לא חושבת שתינוקות זה חמוד. אין שום דבר חמוד בצימוק צורח שרק רוצה לקחת ולקחת, ושמייצר דברים הזויים כמו פליטות, קקי גב או אלוהים ישמור, יגרום לי לקריסה כללית ואובדן טוטאלי של החירות והזהות שלי. ובל נשכח שהוא יקרקע אותי כשאני בכלל רוצה לעוף.

ואני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על כך.

אני דווקא חושבת שההכרה בזה שזה לא בשבילי היא חיובית. אני מונעת מילד דפוק כמוני להגיע לעולם. אני לא מעוניינת להיות אחראית להרס של מישהו או להיות מושא האשמה או הכאב של מישהו. זה יהרוג אותי.

אז בבקשה, תפסיקו לכפות עליי את הרצונות שלכם. אם לא יצאתי במסע למנוע מכם להביא ילדים לעולם, בבקשה, אל תהיו צבועים.

והשאלה האהובה עליי: "מי יטפל בך כשתהיי זקנה?". אז אני צריכה להביא מטפל לעולם? מעין פוליסת ביטוח? מי מבטיח לכם שהילדים שלכם באמת יטפלו בכם ולא יזרקו אתכם באיזה חור, ותישארו שם אומללים ובודדים? תאמינו לי, אני לא מתכוונת לחיות כל כך הרבה זמן כדי להפוך להיות נטל על מישהו אחר.

ועכשיו אני שואלת, אני המשוגעת בסיפור הזה? ברצינות?

כן, זה נכון, אתם יכולים לומר שאני לא צריכה להצדיק את עצמי ולתת הסברים, אבל אין לכם מושג כמה אנשים שמו לעצמם למטרה לשנות לי את הדעה. כאילו, מה? זה פאקינג לא עניינכם.

אם המשפחה שלי מקבלת את זה ואותי, סתמו. אתם בטוח לא יכולים להתערב לי ברחם.

ואולי הנושא הזה ממשיך לעצבן אותי כל פעם מחדש כשהוא עולה כי אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה שמישהו שאני אוהבת יום אחד יביא ילד לעולם, ולא אדע איך להתנהג.
מצד אחד, כמובן שאהיה מאושרת בגלל שהוא מאושר, אין בכלל ספק. אבל מצד שני, אני פוחדת לאבד את אותו אדם…
הכול באמת משתנה כשילדים נכנסים לתמונה. ואני לא רוצה להיות ההיא ששונאת ילדים או להרגיש את התחושה הזאת של צביעות.
מבטיחה, אני לא עד כדי כך קרה.

והמחשבות האלה נותרות תלויות באוויר.

עד לפעם הבאה.

The post הצעד השביעי appeared first on Nica's Fantasy.

אני באמת לא יודעת כמה זמן זה יימשך, אבל התנגשה בי בפול גז ההבנה שאני אוהבת את החיים ושאני יכולה לכבוש כל יעד שארצה. שלא משנה מה יקרה, הכול יהיה בסדר. אני מרגישה שיש יד שמלטפת אותי בימים הללו ושאני לא לגמרי לבד כמו שאני חושבת, שיש משהו שממלא אותי בכוח.

אני לא אדם דתי או רוחני, אני אתאיסטית גמורה אבל הרוח השתנתה. היא חמה יותר, מכילה יותר, מעצימה יותר.
אני חושבת שאני מהאנשים האלה שהאור מאיר עליהם רק שיש חושך. כי בלעדיו, האור יהיה פשוט מובן מאליו.

שלא תטעו, המציאות שלי לא השתפרה בכלל. כמות העבודה ממשיכה לרדת, מה שהופך אותי לענייה מבחינה חומרית מיום ליום (על אף שהצלחתי לגייס שני לקוחות חדשים אז ייאי לי), יום האזכרה למותו של אבי חל החודש ב-9 (לא ייאמן שעברו 8 שנים) ושיתק אותי לחלוטין באותו יום, והבנתי שבקשר לכל המצב עם בעלי, התבדיתי לחשוב שיהיה באמת איזשהו שינוי אמיתי. ההתאהבות מחדש התגלתה כאופטימיות ריקה והיא נעלמה כאילו לא הייתה שם מעולם. כרגע הוא בחדר ליד, ישן כדי לא להתמודד עם המציאות (או איתי) ואני בחרתי לצאת לטיול רגלי ארוך יחסית עם טסלה כי השמש שסוף סוף יצאה מרוממת את רוחי, לחזור כדי לכתוב בזמן שמוזיקה קייצית מתנגנת לי ברקע כתמיכה.

בימים אלה אני עושה חישוב מחדש על כל החיים שלי. מה יקרה אם המשבר הזה יימשך? איפה אני יכולה לקצץ? איך הכי נכון לקדם את העסק שלי ואותי? האם אני מפסיקה את התוכניות לנדוד בעולם ומתיישבת במקום אחד? איך ממשיכים אחרי גירושים? איך החיות המשותפות שלנו יחולקו? איך אוכל להתמודד עם שיברון לב או יותר גרוע, איך אוכל לשבור את ליבו של האדם הקרוב ביותר אליי?

אני באמת לא יודעת, אבל מה שכן אני יודעת זה שאני רוצה למצוא את עצמי עם קוקטייל ביד על חוף בתולי ופשוט להיות מאושרת אחרי כל זה. לרקוד לצלילי מוזיקה טובה וליהנות מהחיים בשיכרון חושים.

יש כאלה שלא מבינים למה אני נגד סמים (הכדורים נוגדי הדיכאון נכנסים לקטגוריה הזאת), לא כאמצעי ל"ריפוי" ולא כהתנסות כחלק מן הנעורים. האמת היא שהתשובה די פשוטה עבורי, אבל נשמעת כמו בולשיט גמור לאחרים. והיא, שעבורי החיים הם הסם החזק שיש. השדים שלי מורידים ומעוררים אותי במחזוריות, והחוויה הגופנית והנפשית שאני עוברת בלתי אפשרית לביטוי במילים. הנפילות שלי מטיחות אותי לרצפה והעליות שלי מטיסות אותי לשמיים. כשאני אוכלת, בלוטות הטעם שלי מתפוצצות כמו בועות במים מוגזים, ובסקס אני רואה זיקוקי דינור ומרגישה את העולם כולו זורם לי בעורקים. אני יכולה לבכות מסרט קומדיה ולצחוק מסרט אימה.
כשאני שם, כל כולי עולה באש, וכשאני מתרחקת, הגיהינום קופא.
ולפעמים, אני כולי שני קצוות שמתקיימים בו בזמנית.

כמובן שאני לוקחת את כל המצב הזה בעירבון מוגבל, כי מחר אולי אקום חדשה ואחרת. אבל נכון לעכשיו, אני מוצפת אושר ואני לא מתכוונת לתת על כך דין.

אז זה הצעד השמיני שלי, להכיר לכם את אדון מאניה, שמאכלס את אחד החדרים בליבי וסוחף אותי לפנטזיה של ריקודים ביערות לצד פיות מתעופפות, כשאני מתמסטלת מאבקני הפרחים בפריחה הראשונית שמבשרת את בוא האביב.

ואתם יודעים מה? אני פאקינג מתה על זה.

עד לפעם הבאה.

The post הצעד השמיני appeared first on Nica's Fantasy.

הפניקה נקשה בדלתנו כמה פעמים. מהיום בעלי מצא את עצמו בבית כי המסעדה נסגרה והעיר כולה נכנסת לעוצר.
היו לי כמה בחירות, אבל בחרתי באופטימיות ובתקווה. ניסיתי לומר לבעלי שהמלחמה האמיתית מתחוללת בתוך ביתנו ולא בחוץ. אולי העולם בחוץ משתגע לגמרי, אבל רק מה שקורה בפנים באמת מאיים עלינו, עליי.

מעולם לא הסתרתי ממנו את העובדה, שבמלחמה הזאת אני הדבר הכי חשוב שיש לשמור עליו ואשים את עצמי לפני הכול.
ולא, עבורי זה לא משבר שצריך לעבור בחיים, בשבילי זה עניין של חיים ומוות.
כי כשאני בתוך הריק כשהשדים שלי חגים סביבי במעגל, אני לא חושבת. אני פועלת על פי הדחפים הכי אפלים שלי, ההיגיון לא משחק תפקיד בתוך הממד הזה, שבו העולם כולו חדל מלהתקיים.

מצחיק אילו דברים צפים דווקא ברגעים כאלה, כשהכול הולך לעזאזל, ומאיפה אנחנו שואבים את הכוח שלנו.

הכוח שלי מגיע בימים אלו בעיקר מאחי. הוא מזכיר לי את הימים הכי יפים שלי והכי יפים שלנו יחד.
הוא המתנה הכי יפה שקיבלתי, שמאלצת אותי להיות חזקה בשבילו, ואני הכי שמחה שיש בזכותו.

בחרתי שלא לחשוף את הסיפור שלו, אם כי הסיפור שלו שזור היטב בשלי. האחד לא יכול להתקיים ללא האחר.
אבל בחרתי כן לשתף את מה שטוב. כי בימים אלה אני בוחרת להתמקד רק בטוב. כי כך אני תמיד זוכרת אותו, גם בילדות וגם בבגרות.

שיתפתי בפוסטים קודמים את הילדה הקטנה שנלחמה במפלצות, שהלקתה את עצמה, ששנאה את כולם ואת הכול,
אבל חשוב לי שתבינו שהייתה בי גם ילדה שמחה, שכל רגע שמח כזה היה עם אחי.

איך היינו נהנים מהרגעים הקטנים של החיים.

איך הרגשנו עשירים מכמה שקלים בודדים.
איך שרנו יחד את הפתיחים של הסדרות האהובות עלינו.
איך הרגשנו שאנחנו צוות מול שאר ילדי השכונה – כשההנאה שלהם נגמרה כשהם חזרו הביתה לבד, ואנחנו המשכנו את הצחקוקים גם כשחזרנו הביתה.
איך היינו סוגרים את התריסים ומשחקים במחשב בדום כדי להיכנס לאווירה ולפחד כל פעם שקופצת מולנו מפלצת.
איזה צרחות היו כשהיינו משחקים יחד במגסון או בנינטנדו 64, במיוחד במריו קארט. כבר אז ידעתי שאהיה נהגת נהדרת כשאגדל כי כיסחתי את כולם.
איך היינו מחכים שסבתא שלנו תגיע לביקור מרוסיה ונקבל מלא מתנות.
איך רצנו אחרי יום בגן או בבית הספר לסבתא רבתא שלנו כדי לאכול צהריים וסתם להמציא סיפורים ועולמות בחצר ביתה תחת השמש.
איך היינו בוכים כשהיינו מקבלים בגדים ליום ההולדת.
איך היינו רבים כשהיינו מחלקים בינינו את מטלות הבית.
איך מצאנו קונדומים וחשבנו שזה בלונים, אז מילאנו אותם במים וזרקנו על אנשים מהחלון.
איך היינו מחכים למיסטר בין בשישי בערב.
איך למדנו על הדינוזאורים בדוקומנטרי והתלהבנו מהאפקטים (שכנראה נראים לא משהו היום ).
איך עמדנו זה לצד זה בחרמות שעשו לנו.
איך ברחתי ורצתי אחריו כשסילקו אותו מבית הספר.
איך שרדנו את הקשה מכול וכמה היינו אמיצים, ואיך העולם היה נראה אחרת אם לא היינו שם זה לצד זה…

ואני רק יכולה לדמיין מה הוא עבר כשאני עשיתי את כל השיט שלי.

אומנם אני רחוקה, אבל אנחנו עדיין משחקים יחד בדיוק כמו אז. מחברת את הנינטנדו לטלוויזיה והוא איתי בסקייפ. צורחים וצוחקים. והתחושה? בדיוק אותה תחושה. אני חוזרת להיות הילדה שלא מודעת לכל הזבל שקורה בעולם, לכל הזבל שקורה ביני לבין עצמי, לכל מה שעוד עלול לקרות, שפשוט נהנית מהרגעים הקטנים של החיים.

אז זה הצעד התשיעי שלי, לומר תודה למי שמשאיר אותי חזקה ומזכיר לי שהחיים יפים ויש בשביל מה להישאר בסביבה,
שעשה ממני חתיכת ילדה חוצפנית וקשוחה.

ולהזכיר לו בחזרה את כל אותם הדברים.

The post הצעד התשיעי appeared first on Nica's Fantasy.

אני חייבת לומר שכל הסיטואציה הזאת די חדשה לי. אם יש משהו שאני מעריצה באימא שלי ואימצתי לעצמי, זאת היכולת להרוס חיים ולבנות אותם מחדש. בחיי הקצרים לבשתי צורות שונות וחייתי חיים מגוונים. ובמצב הזה של היום, זה בלתי אפשרי. אסור לצאת מהבית, והחופש היחיד שנותר לי נמצא פה.

שיניתי את צבע שערי, שיניתי סגנון לבוש, שיניתי צורת דיבור ואת התחביבים שלי, החלפתי חברים, החלפתי עבודות, החלפתי את ז'אנר המוזיקה, עברתי דירות, לבשתי פנים שונים, עשיתי טעויות, הייתי רעה, קרה וחסרת רחמים והייתי רחומה ורכה.
כשאני מסתכלת אחורה, כל תקופה כזאת נראית לי כמו זמן אחר בממד אחר, שאינו קשור אליי בשום צורה, כאילו מדובר על מישהי אחרת. חלק מהתקופות הופכות לי את הבטן, וחלק גורמות לי להתרפקות נוסטלגית.

עשיתי המון דברים כדי לשרוד את הסרטים שהמוח שלי מעביר אותי. נאלצתי להיות זיקית ולשנות את צבע עורי כל פעם מחדש.
פעמים כה רבות, שלעיתים אני מהרהרת מי אני באמת.

אבל יש כמה דברים שברורים לי מאוד:

אני אוהבת חיות, אבל אני לא טבעונית. גם לא אהיה כי אני מכורה לאוכל.
אני מתהפנטת כשאני רואה את הטבע במלוא הדרו. בין אם מדובר בתופעות טבע ובין אם מדובר בחיות שמתנהגות באופן הטבעי להן במקום הטבעי שלהן.
אני אוהבת להביט על הכוכבים ולחשוב על כל היופי הזה, וכמה שאני חסרת משמעות ביחס לעולם הזה. ובגלל זה, אני לא מאמינה באלוהים. אנשים מייחסים לעצמם יותר מדי חשיבות לדעתי. אנחנו רק גרגיר אחד במדבר העצום הזה שנקרא "היקום".
אני גם מאמינה שאנחנו הסרטן של הכדור שלנו. אנחנו מחריבי עולמות ואין לי ספק שצריך לדלל אותנו.
לצד זה, אני מאמינה שיש לבני האדם יכולת מדהימה והיא נמצאת בעיקרה ברוח.
אנשים יוצרים מוזיקה, כותבים ויוצרים עולם שגורם לי להרגיש חיה באמת. בגלל זה אני תמיד אימשך לאומן עני מאשר אדם ריק ועשיר.
אני אוהבת להרגיש. לטובה או לרעה.
אני לא נרתעת מדמעות, בטח לא כשגבר מביע אותן. ובכלל, אני לא חושבת שמה שהחברה מציגה כ"גברי" באמת עומד עם התפיסות שלי.
אני לא פוחדת להיות לבד, אלא ההפך הוא נכון. אני אוהבת להיות עם עצמי. אני אוהבת לטייל לבד ולפעמים הבדידות מוציאה ממני דברים טובים. למרות שמדי פעם אני אוהבת לבלות בחבורה של אנשים, להיות במקום הומה אדם עושה לי רע.
החלום שלי הוא לגור בבית ליד אגם ולחיות לצד המון ילדים פרוותיים.
לפעמים אני שונאת את עצמי ולפעמים אני מרגישה שאני קשה עם עצמי ומרגישה צורך לחבק את עצמי ולומר לעצמי בקול שהכול יהיה בסדר. ואז אני נזכרתי בכל הדברים שאני אוהבת בעצמי.
אני סקרנית מאוד ואני אוהבת את ההתלהבות של גילוי דבר מה חדש. בגלל זה אני מתגעגעת לילדות, כשהכול היה חדש ומסעיר.
לפעמים אני אוהבת את הנאיביות שלי ואני רוצה לשמור עליה. אני נאטמת מול דברים נוראיים שקיימים בעולם לפעמים עד למצב שבו אני מתעלמת מהם בכוונה בתקווה שאוכל להאמין שהם לא באמת קיימים.
אני אוהבת שגרה, אבל את השגרה שאני בונה לעצמי. אני לא אוהבת ומסרבת לתת למישהו אחר שליטה על החיים שלי.
אני לא רוצה להיות עשירה, אבל אני גם רוצה שיהיה לי מספיק כדי להתקיים בכבוד.
אני לא רוצה להיזכר בהיסטוריה, אבל אני כן רוצה להשלים עם המוות שלי כשיגיע בידיעה שחייתי בדיוק כמו שאני רוצה.
ובעיקר, אני רוצה שיגיע היום שאני אדע בדיוק מי אני ואני אקבל את עצמי.

אז זה הצעד העשירי שלי, להיות מסוגלת להביט בעצמי ולנסות להבין מי אני. "העצמי שבמראה" האמיתי, שלא נתפס על ידי זולתו, אלא זה שנתפס על ידי עצמי. כי אחרי כל הפרצופים והמסכות שהחלפתי, אני סיימתי לתת לאחרים להכתיב לי את הדרך.

בניתי לי את הקרקע, עכשיו אבנה לי גם בית.

עד לפעם הבאה.

The post הצעד העשירי appeared first on Nica's Fantasy.